# כאשר ראש הממשלה מתנצח עם ראש השב"כ רונן בר בבג"צ, יש לו, לשיטתו, סיבות טובות. כאשר חבר הקבינט סמוטריץ׳ מתעמת עם הרמטכ"ל החדש איל זמיר בקבינט ואומר לו שאפשר להחליף אותו, הוא עושה זאת מנימוקים לא רעים. הרי זמיר עצמו הבטיח לדרג המדיני בישיבות עם כניסתו לתפקיד שצה"ל יספק סיוע הומינטרי או יאבטח זאת, אז מה השתנה?
אבל אם, במבחן התוצאה, הממשלה סבורה שכל ראשי מערכת הביטחון אינם מסוגלים או אינם רוצים למלא את תפקידם כדי לנצח במלחמה, מה זה משנה? אם הלוי הססן, ובר חתרן וזמיר זגזגן, אם המערכת כולה לא רוצה להכריע את חמאס, אז הממשלה, במבחן התוצאה, איננה יכולה להגשים את מטרותיה. תצהירו של רונן בר ותשובתו של נתניהו הם רגע חשוב מאוד, מטריד מאוד, בתולדות יחסי הדרג המדיני והבטחוני. היא תיזכר כרגע שלא נופל בחשיבותו מפרשת קו 300 בכל הנוגע לדמות השב״כ ויחסיו עם הדרג המדיני, בכל השינויים המתחייבים. אלא שחשובה ככל שתהיה, יש מלחמה בחוץ.
הרי פיטורי גלנט, ההיפטרות מהלוי וסילוק בר הוצגו, כזכור, בין היתר כאמצעי לשינוי פני המציאות ברצועת עזה, עידוד הגירה וחיסולו של חמאס ככוח שלטוני וצבאי. כזכור, הדחת רונן בר אינה אחת ממטרות מלחמה.
מבצע "עוז וחרב" יצא לפועל בהסכמה רחבה, נדירה, של נתניהו, סמוטריץ', כץ, זמיר ובר. היה גם ברור שהוא רק שלב בדרך. אבל בדרך לאן? לחץ להחזרת מחצית החטופים בעסקה, או שיפור עמדות לקראת הפריצה הגדולה, הרב־אוגדתית לתוך מוקדי הכוח האחרונים של חמאס, בדרך לכיבוש עד להודעה חדשה?
בישיבת הקבינט בשלישי, דנו בדיוק בזה. ברמה הבינאישית, התחושה הייתה משהו שאין לו מילה בדיוק בעברית: awkward. זה היה מגושם, לא נוח, מביך, לראות את רונן בר ונתניהו יושבים כשרק כמה כסאות מפרידים ביניהם, דנים בעזה, כאילו לא היו תצהירים בעולם. בפועל, התגלה שצה"ל, גם תחת זמיר, דוגל עדיין בהשבת החטופים כמטרת המלחמה מספר 1, לא מספר 2 כמו שאמר סמוטריץ' בגילוי לב ורוב צמרת הליכוד אומרים רק בלב. התברר עוד שגם אם יוחלט על כיבוש הרצועה, הצבא דוגל באפשרויות מדודות יותר, איטיות יותר מההסתערות רבתי שבה דובר לאחרונה. אתה מזכיר לנו את הרצי, אמר אחד השרים בקבינט, וזו לא הייתה מחמאה. טוב, צריך לסיים, אמר נתניהו. והלך בחצות הלילה להתכונן לעדותו למחרת במחוזי.
זמיר הוא האיש החשוב ביותר פה. הוא בערך הקונצנזוס האחרון שנשאר, וכדי להצדיק עוד סבב מחוץ לבית, עוד מהלך עצים עם נפגעים, חיוני שמי שלא היה חלק מהכישלון ואיננו חלק מהפוליטיקה, יסביר שאין ברירה. בינתיים הוא שותק.
(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)
